מספרים על אחד מתלמידיו של הגאון מוילנא שסיפר לרבו שחזר פעמים רבות מאוד על מסכת אחת והיא שגורה על פיו ׳כמונח בקופסא׳. שאלו הגאון: האם יודע אתה לספור כמה פעמים מוזכרים שמותיהם של אביי ורבא באותה מסכת? האם יודע אתה לחזור על מילות המסכת בסדר הפוך? התלמיד כמובן לא ידע, ואז – כך מסופר – מנה הגאון את מספר שמותיהם של אביי ורבא, ואף חזר על קטע מסוים ׳למפרע', כלומר, אמר את המילים בסדר הפוך.
׳מונח בקופסא' – אמר הגאון, היינו שתדע את המסכת בפי שיהודי יודע ׳אשרי׳, ישר והפוך.
ובכן, נודה ולא נבוש שאנחנו לא יודעים גם את ׳אשרי' ישר והפוך. נסו נא להגיד את ׳אשרי' הפוך, כלומר: הללוי-ה עולם ועד מעתה י-ה נברך ואנחנו – וכו׳. דומני שאף אחד לא ישרוד מעבר לפסוק הראשון. או נשאל כך: מהי המילה השלישית בפסוק העשירי? מישהו יודע לומר זאת על פה כאן ועכשיו? – מסתבר שלא.
הסיבה לכך היא שזכרונו של האדם בנוי בדרך כלל בצורה אסוציאטיבית, דבר מביא דבר, וכך אורג הזיכרון את היריעה.
זיכרון מהסוג המתואר בסיפור דלעיל, נמצא על פי רוב רק אצל אנשים חריגים בגאונותם שזיכרונם אינו פועל על פי הגיון והקשרים שגוררים זכרונות נוספים – הוא זיכרון של סורק, זיכרון צילומי, זיכרון של מחשב – והאדם אינו מחשב.
בדיוק בנקודה זו בא המחשב לעזרתנו, ומעניק לנו את ה"זיכרון" החסר לנו. למחשב כמובן אין שום בעיה לסרוק טקסטים עצומים בשנייה אחת, ולדלות מתוכם בדיוק כמה פעמים כתובים שמותיהם של אביי ורבא בכל ספר שתרצה, כמה פעמים מופיעים בש"ס רבינא ורב אשי אחד ליד השני – וכמה לחוד, או כל שאלה שתעלה על הדעת.
