במאמר הקודם דברנו על מקצוע ה'זעצער' הסדר הידני שתפקידו היה לסדר את השורות במגש ששימש לדפוס, מקצוע שנעלם כמעט לגמרי בתחילת המאה ה-19 אז הופיעו המכונות החדשות לינוטייפ ומונוטייפ, שהשתמשו בטכנולוגית מתכת חמה.
מעלתה העיקרית של הלינוטייפ היתה פשטותה היחסית, קלות השימוש והתחזוקה, והתפוקה הגבוהה: סדר אחד יכול לסדר, על ידי הקלדה במקלדת, טקסט ששקול לתפוקה של כשישה סדרים ידניים. המכונה הייתה פשוטה מספיק כדי שבדרך כלל הסדר היה גם המכונאי.

לעומתה, המונוטייפ הפרידה בין התפקידים: הסדר הקליד במקלדת, ומכונאי הפעיל את מכונת היציקה. הסידור נעשה למעשה על ידי ניקוב סרט נייר, שהועבר אחר כך למכונת היציקה, שיוצקת בעזרתו שורות מסודרות ומיושרות. המונוטייפ מאפשרת שליטה וגמישות טיפוגרפית ברמה גבוהה.

מראשית המאה ה-20, ועד לאמצע שנות החמישים שלה, כמעט כל החומר המודפס בעולם נסדר על לינוטייפ או מונוטייפ, במאות שפות, הוצאות ספרים בדרך כלל החזיקו מספר מכונות משני הסוגים. 

כך בעוד ללינוטייפ הייתה שליטה מוחלטת בדפוס "מהיום להיום", כלומר בעיתונות היומית הכתובה. לעומת זאת, מוצרים שדרשו תחכום טיפוגרפי נסדרו בדרך כלל במונוטייפ. 

עם ההתקדמות בתחום הדפוס, הופיעו טכנולוגיות חדשות בתחום הדפוס, שהחלו להחליף את דפוס הבלט ועשו שימוש בטכנולוגיה צילומית. בראשן דפוס אופסט ולצידו טכנולוגיות אופטיות פשוטות יותר.

המעבר לטכנולוגיה החדשה התנהל בהדרגה, משנות ה-50 של המאה, ועד לאמצע או סוף שנות ה-70. לאורך תקופה זו, גדל בהתמדה התפקיד שמילאו מחשבים בתהליך, ועם הופעת ההוצאה הממוחשבת, נעלם סופית הסדר כשלב בהבאת דברי כתב לדפוס, והמערכות מעבירות את "חומר הגלם", כלומר המלל שנכתב על ידי הכותבים, היישר לשלב העימוד, שמתבצע כולו על גבי המחשב, תוך "דילוג" על שלב הסדר המסורתי, שכעת מבוצע במלואו על ידי התכנה.

איך עובד האופסט ומה ההבדל בינו לדפוס הדיגיטלי, על כך תקראו במאמר הבא בסדרה